מאת: שירי שדה
מציאות הקורונה, אליה אנחנו מנסים להתרגל בשנה החולפת, נראית לרובנו כאילו נלקחה מסרט או סדרה אפוקליפטית שצפינו בה בנטפליקס עד ממש לא מזמן וחשבנו לעצמנו שמדובר במציאות בדיונית או כזו שתקרה עוד מאות שנים.
הסרט התפשטות (Contagion) שיצא לאקרנים בשנת 2011 מרגיש כאילו הוא הקדים את המציאות, הוא מנבא בדיוק את מה שכולנו חווינו השנה.
הסרט מספר על בחורה (אותה מגלמת השחקנית גווינת פלטרו) שנוסעת להונג קונג שבסין ומשם נדבקת בנגיף, שהחל (איך לא?) מעטלף חולה שאכל בננה, הפיל אותה לקרקע היישר לפיו של חזיר שלא יכל לעמוד בפיתוי וחלה גם הוא. בסופו של דבר אותו חזיר נשחט במסעדה הונג קונגית והשף שנגע באותו חזיר חולה לחץ ידיים תוך שהוא מצטלם עם הגברת פלטרו.
שרשרת אירועים שמובילה כמובן לכך שאותה גברת חוזרת לארה”ב כשהיא נושאת את הנגיף ומעבירה אותו לכל עבר, בכך הנגיף מתפשט בקצב מחריד.
נשמע לכם מוכר? בדיוני ככל שיהיה, אלו הם חיינו.
סדרות אפוקליפטיות נוספות המוכרות לרובנו מציגות מציאות שמרגישה לנו מוכרת מתמיד – מראה שחורה (Black Mirror), סיפורה של שפחה (The Handmaid’s Tale) , המתים המהלכים (The Walking Dead), והרשימה עוד נמשכת.
הסרט 28 יום אחרי הוא סרט אימה פוסט אפוקליפטי משנת 2002, המתאר את התמוטטות החברה בעקבות התפשטות וירוס מדבק מאוד ומתמקד במאבק ובהתמודדות של 4 ניצולים עם החורבן שנגרם לחייהם.
רובנו וודאי העברנו במוחנו תרחיש בו העלילה האפוקליפטית ממשיכה למציאות שלנו ואנשים פורצים לבתי מרקחת, סופרים, מרכולים ובתים, מסתובבים עם כלי נשק ברחוב כמו בתסריט פוסט אפוקליפטי ישן וטוב (מבלי להזכיר זומבים, בתקווה שלא יגיעו).
האם זה עתיד לקרות?
כבר עם פרוץ המגיפה אזרחים רבים בארה”ב החלו לאגור נשקים כך שהתרחיש כבר לא מרגיש בדיוני כל כך. בישראל אנחנו שומעים בכל יום על בעלי עסקים שנאלצו לסגור את מפעל חייהם ומשפחות שבקושי מתקיימות מדמי האבטלה.
הקורונה לימדה אותנו שאין דבר הצפוי מראש, כך שרק נותר לנו לקוות שבעתיד הקרוב הבדיוניות אליה הורגלנו במציאות תחזור לסרטים ולסדרות ולנו תשאר המציאות הישנה, השגרתית והטובה.