מאת: שירלי קדוש
מאז ומתמיד אהבה היא מושג שמתקשים להגדירו ואשר ניתן לפרשנויות רבות.
למעשה, כולנו רוצים אהבה, אך כיוון שכל אחד גדל בסביבה שונה, בעלת אמונות שונות, עם רגישויות ופגיעות שונות, אין פלא שהיא מייצרת קונפליקטים, גם כשהיא קיימת וחזקה; ולכן לא פעם הדרכים שלנו להביע אותה שונות ואפילו מתנגשות, והצרכים שלנו בביטוייה כלפינו שונים ואפילו מנוגדים לאלה שהפרטנרים שלנו מסוגלים לספק.
לאחר שלב ההתאהבות המלבלב, הבעיות מתחילות לעלות על פני השטח: פתאום יש צורך יותר במרחב ביחסים, הפחד מעזבון גובר, והמחוות נעלמות ומתרגמות בסופו של דבר כאי אהבה. זאת אומרת, פתאום עולה חשש שהפרטנר/ית כבר לא אוהבים אותנו. העובדה שכל אחד זקוק לאהבה ומביע אותה בצורה אחרת היא טבעית לגמרי ולכן חשוב מאוד לפתח מודעות בנושא ולדבר באופן הכי אותנטי ופתוח. יש כאלה שצריכים לקבל אותה במילים, יש מי שמגע הם ביטויי האהבה שלהם, יש מי שמביעים אהבה במתנות או אירועים גרנדיוזיים ויש מי שדווקא זמן בילוי מירבי יחדיו הוא זה שמביע אהבה בעבורם. האם זה שהזמינו בעבורנו תור למסעדה טובה זו אהבה או אולי דווקא העובדה שחשבו להדליק את הדוד לפני חזרתכם מעבודה היא למעשה ביטוי לאהבה?
כאנשים בוגרים, עלינו להבין שלא כל מה שאנו חפצים בו אנחנו בהכרח נקבל אותו, בטח כשמדובר במשהו שתלוי במישהו אחר, ואנחנו צריכים ללמוד שלא להתפרק מזה וכפי שכבר הוזכר קודם – לתקשר. בהקשר הזה, ד”ר מרשל רוזנברג, פסיכולוגי אמריקאי פיתח בשנות ה-60 שיטה לניהול יעיל, מקרב, בונה ומספק של מערכות יחסים בכל המישורים בשם “תקשורת מקרבת“. למעשה, על פי גישתו, הדבר העיקרי ביותר בתקשורת הוא להקשיב אך גם לומר את הדברים שלהם אנחנו באמת זקוקים. זאת אומרת, יש להשתמש בשני ערוצים: שידור וקליטה, כאשר העקרונות המרכזיים הם לא לדרוש את מה שאתם רוצים כי אף אחד לא סובל שדורשים ממנו בלי שתהיה לו רשת לסרב, לא להתלונן אם אתם לא מקבלים את מה שאתם רוצים כי אף אחד לא אוהב שמאשימים אותו בחוסר נתינה, ולא לצפות מהאחר לתת משהו כי הוא חייב ולתת, כי אף אחד לא אוהב לתת כשזה לא בא מרצונו החופשי.
זכרו, בכל הקשור באהבה, כמו בהרבה היבטים אחרים כמו לימודים קריירה והורות, נדרשת סבלנות והבנה שדברים נבנים לאורך השנים על ידי תהליך הדרגתי שלא פעם מוציא אותנו מאזור הנוחות.