מדי שנה, יוצאת האגודה למסע בלתי נשכח לפולין עם סטודנטיות וסטודנטים שמעוניינים לעמוד בגופם במקומות בהם התרחשו זוועות השואה של מלחמת העולם השנייה. החוויה מתוארת לעיתים כמעורבת: מעצימה והיסטורית, אך בו זמנית – מזעזעת ומטלטלת בעומקי הנפש שלנו כבני אדם בכלל וכיהודים בפרט.
לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ראיינו את חן, יעקב ונטע, שלושה סטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה ממנעד אקדמי ואישי רחב, שיצאו למסע בשנת 2018 והסכימו לשתף אותנו בחוויותיהם מהמסע בראייה לאחור:
ספר לנו קצת על עצמך
נטע: נטע, בת 26 סטודנטית בפתוחה שנה שלישית למנהל וכלכלה. עובדת בתור מזכירה רפואית בבית חולים.
יעקב: שמי יעקב, סטודנט לתואר שני בתוכנית ה MBA של האוניברסיטה הפתוחה, בעל תואר ראשון BA של האוניברסיטה הפתוחה במדעי החברה, נשוי ואב לשלוש בנות.
חן: אני חן מאיר, סטודנטית לאומנות וחינוך בפתוחה. בת 22 ומאפרת מקצועית.
למה בחרת “באמצע החיים” לצאת למשלחת לפולין?
נטע: תמיד רציתי לצאת למשלחת לפולין, משהו שלדעתי כל יהודי צריך לראות לחוות ולהבין מה העם שלנו עבר שם. בתיכון לא הייתה לי את האפשרות לצאת ולכן כשראיתי שיש את האופציה דרך הפתוחה בלי לחשוב יותר מידי החלטתי לצאת.
יעקב: המסע לפולין תמיד היווה עבורי זכות וחובה שעלי לעבור למעני ולמען משפחתי (חלק ממנה נספה ונרצח על ידי בני עוולה בשואה), ולמען האנושות כולה. בתקופה בה למדתי בתיכון טרם קרמה עור וגידים האפשרות לצאת למסע חשוב ועוצמתי זה. בנוסף, כאב לשלוש בנות הבנתי שזו חובתי לחוות את המסע בעצמי בכדי ליצור את הגשר והשיח הבן דורי המשפחתי למאורעות השואה, שאינם נתפסים וניתנים הבנה אנושית.
חן: יצאתי למשלחת לפולין כאשר הייתי בכיתה י”ב, אבל לא התעסקת במסע – התעסקתי בסביבה ובחברים. לא נתתי לעצמי להיכנס למסע באמת, בכיתי כי כולם בוכים וכי עכשיו עצוב, לא ניסיתי להתחבר באמת. כאשר פרסמו על המסע הייתי בטיול של חודשיים בחו”ל, ופתאום הבנתי כמה משמעות יש לשואה – בעקבותיה הוקמה המדינה ולכל היהודים בעולם יש בית, מה שלא היה אז. חשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות מעולה.
ספר לנו קצת איך זה לפגוש סוף סוף סטודנטים מהפתוחה
נטע: מה שיפה בפתוחה הוא שיש מגוון רחב של אנשים שלומדים שם, החל ממבוגרים, צעירים, דתות אחרות, אנשים שעובדים בעבודות מעניינות וזו באמת דוגמא למדינת ישראל והמגוון האנושי שלה. היה כיף לראות שכולם באותה סירה של הלימודים בפתוחה ומתמודדים באמת עם אותם הסיטואציות, וכמובן שזכיתי לפגוש אנשים מהממים שעד היום אנחנו בקשר טוב – נוצרה אהבה מאוד גדולה במסע הזה שמאוד מחבר עקב המראות והחוויות שכולנו חווינו.
יעקב: בפתוחה כמו בפתוחה, אנשים מדהימים, עצמאיים, בעלי מעוף ויכולות מדהימות. אנשים שונים ומגוונים , מרקם הטרוגני נדיר של יכולת אישית אינדיבידואלית, גיל, דת, שורשים, תפיסות עולם, כאשר לכל אחד ואחת יש את היכולת לתת את הצבע המדויק, את התוכן ואת העומק לחוויה העוצמתית והחשובה הזאת. ועם כל ההטרוגניות הקיימת, יש בציבור האנשים הזה משהו ייחודיי שהופך אותו לגוף אחד, עוצמתי, חדור מטרה, בעל יכולות מרהיבות, למשפחה מלוכדת.
חן: מתלוננים שבפתוחה אין חיי חברה. הסכמתי עם זה ממש. אבל בפתוחה יש DNA משותף לכל מי שלמד שם. צריך סוג אופי מסוים ובמסע הזה ראיתי את זה קורה. ביום ההכנה למפגש עוד היינו די מכונסים בתוך עצמנו, עד שהגענו לשדה והבנו שהנה – עכשיו אנחנו “תקועים” 8 ימים ביחד, בין אם נרצה ובין אם לא. מאותו רגע התחלנו להיפתח ובאמת להכיר, יצא לי להכיר ולדבר עם אנשים שכנראה בחיים לא הייתי יושבת איתם לקפה ככה סתם. בשום הזדמנות אחרת לא היה לי יוצא לי לצאת למועדון בערב שישי עם אנשים בגיל של הורים שלי, ושחלקם גם יהפכו לחברים שלי, ופתאום אתה רואה שהגיל לא באמת קובע. בסוף המסע התברר שאחד האנשים שירת עם אבא שלי בקבע, והוא אפילו היה בבריתה שלי. ולא מזמן גילתי שאבא של מישהי מהמשלחת וסבא שלי עלו ביחד מקולומביה, והם עדיין בקשר. אלה דברים שיכולים לקרות רק בפתוחה. רק בפתוחה יצא לך לפגוש אנשים כל כך שונים ממך בדעה, בגיל ובאופי, אבל עדיין יהיה את האותו DNA שיחבר ביניהם.
שתף אותנו בחוויה משמעותית, או מספר חוויות שתיקח איתך מהמסע הזה
נטע: יום לפני סוף המסע היינו במיידנק, ערכנו טקס בהר האפר בסוף הסיור ובסוף הטקס עמדנו כולנו עם הגב להר האפר עם הפנים למחנה, שבו אתה חושב על כל הזוועות שהעם שלך עבר. שם שרנו את התקווה, ואותו הרגע פשוט סיכם את כל המסע הזה ואת מה שעברנו כעם, ואיך מהנקודה הכי נמוכה שיכולה להיות הגענו לאיפה שאנחנו היום – כמדינה עצמאית, מתקדמת וחזקה.
יעקב: לפגוש אנשים שעד לא מזמן היו עבורי ואני עבורם אנשים זרים, ותוך מספר ימים של חוויית עוצמתיות מורכבות ובלתי נתפסות הנך מתחבק תומך ונתמך, בוכה כתף אל כתף יחד עם אחיך ואחיותך למסע, ומנגד – הרגעים בהם אתה צוחק, מחייך, מחבק ונהנה כתף אל כתף עם אחיך ואחיותך, משפחתך המורחבת החדשה, ויחד עמם אתה גאה בשליחות האישית והקבוצתית למסע ובהישגי העם היהודי – משואה ומאפר לתקומה.
חן: כמו שכתבתי, כבר יצאתי למסע הזה בתור תכונסטית. הפעם לא יצאתי לראות הפעם – יצאתי להרגיש, לנסות ולחוות את המסע כמו שלא הצלחתי בתיכון. הפעם, ובשונה מהמסע בתיכון, הכניסו אותנו לתערוכה שיצרו ניצולי שואה: אתה רואה את החוויה שלהם בצורה כל כך אבסטרקטית, היו שם יצירות מאוד ריאליסטיות, ויחד עם זאת אתה רואה את הרגש שנכנס לבפנים – את הכאב. זה היה מאוד קשה עבורי. פתאום באמת הרגשתי בכל הגוף את מה שלא הצלחתי להרגיש קודם.
עוד רגע מרגש שאחריו נשארתי מעורערת, היה ביום הלפני האחרון. היינו במיידנק בטמפרטורת מינוס 2 מעלות. יוקי הכין לנו טקס למיידנק, וקיבלנו החלטה לעשות אתו למרגלות הר האפר. זה היה הטקס הכי מרגש שלנו בפולין לדעתי. עמדנו עם אלה שמקריאים את הטקס על המדרגות של הר האפר, תוך שאנחנו רואים בקושי את כל מיידנק מולנו – את הכלום שנשאר שם, ויחד עם זאת את כל ההרבה שנשאר (המחנה נראה כאילו מחר מישהו עלול להרים את השלטר, ומפעל המוות הזה חוזר לתפקד). הייתה רוח מטורפת וגם היה שלב שהתחיל לרדת שלג. היו שם חבורה של נערים יהודים ממקסיקו שבאו גם הם למסע הזה, הם הצטרפו לטקס ונעמדו עם הקבוצה שלנו. הקראתי את הטקסט והסתכלתי על “הקהל” – שמעתי את הבחור שלידי בוכה, ראיתי את הכלום ויחד עם זאת עדעד שקט כזה. לאחר מכן שרנו את התקווה והנערים ממקסיקו הצטרפו אלינו – כמה מהם אפילו בכו. אני לא חושבת שגם אם אכתוב עוד חמישים שורות על אותו טקס אני אצליח להעביר את הרגע הזה, את הקור והשקט הזה שלא חוויתי בשום מקום אחר.
האם יש תובנה חשובה או מפתיעה שחזרת איתה?
נטע: הדבר הכי מפתיע שהיה, וזה משהו שבאמת לא ציפיתי שיקרה, זה החיבור עם אנשים שאתה לא מכיר במשך המסע הזה.
חן: המסע של הפתוחה הוא אחר. לא באים רק להראות לך מחנות השמדה ועוד סיפורים של ניצולים. גם הראו לנו את הקהילות הגדולות ואת החיים שהיו לפני. הראו לנו גם את הצד הפולני בשואה: בבית ספר מלמדים אותנו הרבה על היהודים והגרמנים בשואה, לא מלמדים אותנו על העם הפולני שהיה שם והיה קרוע מבפנים, אם אלה חסידי אומות העולם שעזרו לנו, אלה שנגררו עם האינטשמיות, או אלה שכל המציאות של השואה והמלחמה נכפתה עליהם. מכל הבחינות הטיול הזה פותח ראש – הוא גורם לך לראות את השואה בצורה אחרת ומעמיקה יותר. לא רק איך היהודים סבלו, אלא איך כל אירופה סבלה ובפרט פולין. הרגע הזה, שראינו איזו קהילה הייתה שם ומנגד את הכלום שנשאר ממנה, הרגיש כמו אגרוף לבטן. זו חוויה שהייתה פותחת ראש מכל כיוון.
למי היית ממליצה לצאת למשלחת הבאה?
נטע: לכולם 🙂
יעקב: לכל אחד ואחת שמרגיש שאכן הגיע לבשלות והגיעה העת עבורו לצאת למסע מרתק וקשה זה – מסע שמביא אותך מעבר לגבולות הבנת ההתנהגות האנושית, מסע שמשנה את תפיסות העולם שלך, מסע שמעמיד אותך בפני שאלות ללא פתרונות, מסע שבסופו אתה חש יחיד ומיוחד כנצר לשושלת העם היהודי, מסע שממלא בגאווה את ליבך, ומסע שמאפשר לך להעריך בכל יום, בכל שע, בכל דקה ובכל שניה את העצמאות ואת החופש, “להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים”
חן: לכל אחד הייתי ממליצה לצאת משלחת כמו זו. בתור מישהי שיצאה בתיכון, ההבדל הוא לא רק באדם שהגיע לשם אלה במה שהפתוחה מספקת לך במסע הזה. להגיע למסע הזה בלי אנשים מהבית, אלא עם אנשים חדשים, גרם לי להכיר כמה סטודנטיות שהיום הן חברות מאוד קרובות שלי. זה פתח לי את חיי החברה שלי בפתוחה, וחשף אותי אל מה שהפתוחה יכולה להציע מעבר ללימודים. אפילו במכינת התוכן של המסע כבר הראו לנו זוויות שלא ראיתי במסע הקודם. אם מישהו מחפש מסע לפולין שלא ייקח אותו רק אל מחנות השמדה והגטו, אלא גם ייפתח עבורו את הראש והחשיבה – זה המסע עבורו