העולם בו אנו חיים מוכיח את עצמו כנוקשה ואפל לעיתים. בין אם אנו מסכימים עם ההאשמות הנוכחיות נגד הממשל הנוכחי במדינתנו ובין אם לא, קשה יותר ויותר לטעון כי הבעיות העומדות בפנינו כעם ממשיכות לא להיערם. מפקקים בכבישים ועד עוני ברחובות, קשה להתעלם מהמציאות הישראלית, שעל כול יופייה הרב, על כול צעדיה הכבירים, עוד טוענת שיפור. יש לציין כי כך לא רק בישראל, אלא ברובו של עולם אם לא בכולו. העולם במשבר פוליטי וכלכלי, ממישיגן לדמשק ומדמשק לבייג’ינג ומסביב לעולם. אי אפשר להעלים עין לנוכח העובדה שהעולם מוצא עצמו בתקופה של אי-שוויון אשר מחמיר מיום ליום או מהעובדה כי בסוריה, תימן ובעוד מספר לא מבוטל של מדינות נהרגים אזרחים ללא סיבה אמיתית ומוצדקת. לצד כך קיימות מספר לא מבוטל של בעיות במערב, מהפליטים המתדפקים על חופי אירופה ואשר מבקשים למצוא מפלט ועד לבעיות כמו טרור, אלימות משטרתית, וביטול המשטרים הסוציאליים שעד כה החזיקו את אירופה כמעוז של צדק חברתי ושוויון הזדמנויות.
האפלה הזאת, הנוחתת לעיתים כזיכרון נושן לעולם שהיה, לעוולות המוסריות הגדולות של המאה ה20, מקדימה את המציאות בלהנכיח כי עולמנו לא השתנה, כי אין כול חדש תחת השמש, כי המציאות היא עודנה שפחת האי-צדק והשכחה, המרבים להוכיח כי אדם לאדם זאב.
ומתוך כך, כשם שעלתה שאלה זאת בעבר היא עולה שוב ושוב, “האם זהו טבענו? האם נולדנו לעולם טוב והבאנו אליו רוע?”
שאלה זאת היא הכרחית, כול אדם נדרש לשאול אותה כאשר הוא חוזה באי-צדק. אך מתלווה אליה תחושה אחרת, כזאת אשר מנכיחה צורך אחר. זוהי תחושת האין-אונים, הזיכרון הנוגע בנו, הטוען כי על כול סבלנו, על כול סבלם של אחרים, אנו חסרי יכולת מלשנות. אמנם, אנו אנשים משכילים, אלו אשר מחפשים לחקור ולדעת על טבעו של עולם, אלו אשר מרבים במסעותיהם לשולי ההבנה האנושית, אך מתוך כך בדיוק עולה הידיעה כי אין ביכולתנו לשנות דבר. ההבנה הזאת עלולה לשבור אותנו, להכווין אותנו אל מורדות המוסר ולנטוע בנו את צל הספק. היא משרה בנו את התחושה כי עולמנו אכזר וקר, וכי אנו רק מתאימים עצמנו לטבעו; שכן, כשם שבטבע קיים טורף וטרף, כך גם בחברתנו אנו. החלשים נועדו להיות ניצודים, ועלינו להוכיח כי אנו חזקים מספיק כדי לא להירדף.
תמונה זאת נמצאת בכול קצוות הפוליטיקה הישראלית, מימין עד שמאל. וכשם שהיא בחברה הישראלית נוכחת כך היא גם מרימה ראש בשאר העולם.
אמנם, מתוכה גם עולה שאלת אחריותנו, מה אנו חבים זה לזה. יש שיטענו שהחוזה החברתי לא מכתיב דבר ויש שיטענו כי הוא מכתיב הכול, כי הוא דורש מאיתנו מחויבות עמוקה לאנושיותם של אחינו ואחיותנו לאנושות.
אבל אם כך, ולנוכח חוסר האונים העולה מאופיו של עולם, מהו תפקידנו? כסטודנטים, כחלק מקהילה, כאזרחים וכבני אדם?
קיימת סיבה אשר בגינה העליתי שאלות אלו. איננו חיים בריק, אלא בעולם הבנוי מפרטים. ובין אם אנו מאמינים כי קיימת סיבה או חובה לשמור על אנושיותם וזכויותיהם של פרטים אחרים ובין אם לא, עלינו להתמודד עם שאלות אלו. כסטודנטים, כקהילה, יש לנו היסטוריה ארוכה שעלינו לבחון כאשר אנו פונים להתמודד עם שאלה זו, ובעיקר זאת במאה ה-20. למעשה, העולם כפי שאנו מכירים אותו היום היה שונה לחלוטין ללא סטודנטים שינהיגו אותו.
יש לנו תפקיד בקהילה בה אנו חיים, כבני אדם ובעלי השכלה, כאנשים אשר שואפים להבין את העולם בו אנו חיים ככול יכולתנו. שאיפה זו אמנם מקנה לנו יכולות מסוימות, אך היא גם מחייבת אותנו במידה מסוימת לפעול כנגד העוולות בהם אנו חוזים. מחאות סטודנטים היוו חלק משמעותי מההיסטוריה של המאה ה20 בדיוק בשל כך. פעולותיו של פאלאך, למשל, אשר הצית את עצמו באש כתגובה לכיבוש הסובייטי של צ’כוסלובקיה, מציגה אולי את הקורבן האולטימטיבי. אך פאלאך לא היה היחיד שהקריב את חייו במחאות מסוג אלו, גל המחאות שסחף את העולם ב68′, אשר הונהג על ידי סטודנטים ומרצים מאוניברסיטאות ברחבי העולם, ראה מספר לא מבוטל של תגובות אלימות מצד השלטון וכוחותיו, שפעלו ישירות לדיכוי מפגינים. אך בתוך כך גם קיים צד אחר. כמובן שלא ניתן להתעלם ממאורעות כיכר טיאנינמן או מהבריקאדות שהוקמו בפריז ובבורדו, אך המטרות שאלו ייצגו, המטרות אליהם שאפו מנהיגי מחאות אלו, אלו כמעט אוניברסאליות. דמוקרטיה, טהורה ואמיתית, בעלת כנות צרופה נטולת משוא פנים ונטייה לעבר אידיאולוגיה זו או אחרת. הרצף, במידה כזו או אחרת, מדהים. מהפגנות הסטודנטים בבוקרשט נגד השלטון הסובייטי ב56′ ועד מהפכת המטריות בהונג קונג ב2014, סטודנטים היו בחזית המאבק על הדמוקרטיה. בכך אולי ניתן להיזכר במילים אשר שידרו סטודנטים מקמפוס הפוליטכניון באתונה, בעוד נעלו עצמם בכיתות בזמן שהטנקים והחיילים הקיפו את הקמפוס מבחוץ:
“אנשי יוון, הפוליטכניון נושא את דגל מאבקנו ומאבקכם, מאבקנו המשותף נגד דיקטטורה ולמען דמוקרטיה”
דמוקרטיה, במקרה זה, שולבה יד ביד עם ערכים כמו שוויון ואחווה. ערכים סוציאליים, חברתיים ופוליטיים שלבו כוחות במאבקיהם של הסטודנטים על עולם טוב יותר. היו אלה ההפגנות של 68′ באירופה ובארצות הברית ששיקפו זאת יותר מכול. בארצות הברית התנועה למען זכויות האזרח זכתה לגיבוי כמעט חסר פניות מקהילת הסטודנטים ואילו בצרפת מאבקי עובדים החלו וסוימו באוניברסיטאות. המאבק נגד מלחמת וייטנאם אולי היה אחד מהמשמעותיים ביותר בתקופה זאת, יחד עם המאבק נגד ההפצה של נשקים גרעיניים, כימיים וביולוגיים. הרצון הזה, אשר אולי במידה מסוימת היה תמים למדי, ליצור עולם טוב יותר גלום בתוך כלל מאבקי הסטודנטים.
כך, למשל, בהפגנות אשר סחפו את סין ב89′, המאבק היה לשם השגת השוויון והאחווה אותן הצהיר השלטון לייצג, זאת על רקע הליברליזציה הכלכלית הגדולה. גל הליברליזציה שהביא את סין לקדמת הבמה העולמית אולי הביא עימו השלכות חיוביות, אך לאלו זכו מעטים בחברה הסינית. המפעלים הסגורים, זיהום האוויר, והאופי האוטוריטארי באופן מובהק של השלטון הובילו המונים לרחובות. הרצון לשינוי היה באוויר, אך נדמה כי סין לא הייתה מוכנה לשינוי. הממשלה הוציאה פקודה לצבא לדכא את ההפגנות, הטנקים הוצאו והחלו בפינוי המפגינים. ההשלכות היו הרסניות, ההערכות מצביעות על אלפי סטודנטים אשר נהרגו במהלך הפעולה הצבאית.
אבל אולי העדות החיונית ביותר לכוחם של הסטודנטים ניצב באירוע שהתרחש עם צאת הטנקים מהכיכר; אדם בודד, נעמד, חוסם את יציאת הטנקים עם גופו לאחר שאלו שחטו אלפים. הטנקים ניסו לעקוף אך כול פעם חסם אותם מחדש, עד שאלו כיבו מנועים והוא נכנס פנימה. האומץ הזה, של אדם שכונה לאחר מכן ״איש הטנק״, שכן את שמו ומה עלה בגורלו אין אנו יודעים עד היום, משקף אולי את השפעתנו על העולם. היו אלו סטודנטים שהחלו את המחאה ב89׳, והייתה זו רוח הדמוקרטיה והאחווה אשר למענה נלחמו שהעבירה הלאה את ההשראה למאבק למרות כשלונם.
אנחנו חיים בעולם מנוכר ואנוכי, אף אפל לעיתים, אך בידינו הכלים לשנותו. ההבנה הנלווית להשכלה ולידע אותם אנו רוכשים יום יום, התובנות אשר מושרשות באופי עולמנו, אלו הם הכלים העיקריים למאבקנו לעולם טוב יותר. הכוח אשר ניצב איתנו, איתן לנוכח הסערות אשר חולפות ובאות על פני ארצנו, הוא אינו בעל נטייה פוליטית. העובדה היא זו, וזהו הדבר שאל לנו לשכוח, הכוח לשנות הוא בידיים שלנו, בין אם במחאה ובין אם על ידי יזמות, והגיע הזמן להשתמש בו.
ואולי זהו הכלי היעיל ביותר שעומד ברשותנו, יזמות. אולי המנוע לשינוי הוא לא רק ההבנה והתובנה הנרכשת על עולמנו אנו, אולי המנוע לשינוי הוא הדרך קדימה אותה אנו סוללים בחדשנות ובדחיפה העצומה קדימה של ההבנה האנושית. אל לנו לשכוח שאלו היו סטודנטים שהתחילו את חברות הענק שהיום ניצבות בקדמת הבמה העולמית, דוגמאת גוגל ואפל.
העוצמה הזאת, לא רק להבין את העולם, אלא גם לבנות אותו בכוחות עצמנו, מוקנית לנו בזכות הידע שלנו, בזכות ההשכלה אשר בשבילה אנו עובדים. לשם כך אין זה משנה מהי דתו, אמונתו, צבע עורו, מגדרו או כול מאפיין אחר של אותו אדם, כולנו מאוחדים תחת אותו מאמץ לקדם את האנושות, ועל שם כך, עלינו לזכור את תפקידנו בעולם המשוגע הזה.